יום שלישי, 22 במאי 2018

72 שעות ההרפתקה שלי בירושלים ☺

בס"ד
72 שעות ההרפתקה שלי בירושלים

שלום לכולם!
סליחה שלא כתבתי מלא זמן: אני ממש עסוקה... אבל בקיץ צפו לגשם של פוסטים,ואעדכן אותכם בכל.עד אז,קבלו פוסט היישר מבירתינו היקרה,ירושלים!
תהנו,תמר :-)

לכבוד יום ירושלים,הסניף שלי (החבריה ב' שלנו,בכל אופן) יצר קשר עם סניף בשכונה בירושלים,שנקראת קריית יובל,ואצלהם התארחנו לשישי שבת.
קצת כמו מה שאנחנו עושים לסניפים שבאים להתארח אצלנו,אבל הפעם הראש של בני עקיבא החליט שלא מתארחים יותר בבתים של אנשים,אלא במבנים נפרדים לבנים-בנות.
אז,הבנות ישנו בביה"ס יסודי שנקרא נווה עציון, שהוא יסודי,תורני אומנותי,לבנות בלבד.
הבנים ישנו בסניף של קריית יובל,שממוקם במקלט קהילתי,ואפילו שאין הרבה מקום (או אוויר שהוא לא מסריח),ישר הרגישו שהסניף משפחתי ביותר ותומך
(חלק מהמסדרון בביה"ס שבו ישנו.התחלקנו לכיתות ופינינו שולחנות.מסכנות  הבנות:הן יבואו ללמוד ביום שני ויהיה ריח של דאודורנט בחדר... )

היה שישי שבת משוגעים, וגם היה מלא אוכל,לכל אלה מאצלנו שדאגו.
בערב,הבנים באו אלינו ואכלנו ארוחת ערב,ואז החב"ב (חבריה ב') שלנו יצאנו לשחק פצצות.
שיחקנו עד מאוחר (12 כזה) עד שילד משבט אורות נפצע באף ממכה עם הכדור מחבר שלו,והסתבר בבוקר שהם קפצו לבית חולים.
אבל הוא בסדר!
אל תדאגו.

בכל מקרה,בשבת בצהריים, (קמנו נורא מאוחר,בשעה 11 בערך,ואז אכלנו יש ארוחת צהריים) עשינו צעדה רצינית (שעתיים) לכותל,וערבית של מוצ"ש עשינו כבר שם:
עכשיו משהו נדיר על הצעדה הזאת היה שראינו מלא מקומות שווים בירושלים:
רצינו את הפסל של סולם יעקב,ומישהו מהחב"ב שלנו שהגיע לשם כמה דקות לפניו,כבר היה בחצי הדרך לסוף של הפסל,אבל בגלל שזה ממש מסוכן לטפס על זה,ביקשנו שירד מהר,אז הוא ירד. אבל בדוק שאם לא היינו באים,או שהוא היה נופל וניפגע קשה,או שהיה מגיע ללמעלה ויושב שם ומביט על כולנו משם.
אבל אחר כך זה יהיה סיפור להוריד אותו....

אחר כך המשכנו,ואם קודם היינו יותר באזור של כבישים גדולים וכו',עכשיו ממש נכנסנו לתוך העיר:
ראינו את הבית של הנשיא,עברנו דרך כיכר שנקרא "כיכר פריס",עברנו ליד השגרירות של ארצות הברית בירושלים,עברנו בממילא,שזה קניון פתוח מדליק ברמות,ועברנו ברובע היהודי בדרך לכותל.שם עשינו ערבית,כפי שהזכרתי קודם,ואוטובוס בא לקחת אותנו בחזרה למקומות שינה שלנו,ארגנו דברים בזריזות,ועלינו על אוטובוסים חזרה לחדרה.

אבל רגע,יש כאן פרט חסר:
אם זה היה רק יומיים,צריך להיות כתוב 48 שעות הרפתקה בירושלים.
אתם בטח שואלים: "מה את מסתירה,תמר?"
וכן,יש יותר לזה ממה שהעין רואה:
אני ורוב השבט שלנו לא חזרנו לחדרה: נשארנו בירושלים עד יום ראשון מאוחר בערב.
אבל אני לא אמתח אותכם יותר,אספר מה קרה:
חברה שלי מהשבט,תהילה,סידרה לעצמה להישאר בבית הריק של בעלה של סבתא שלה,כי הוא בא לביקור בחדרה,והסכים שהיא (ועוד חברה,שכפי שניחשתם,היא אני) יישארו ללילה אחד בביתו.
כמובן,שביקשתי מהמדריך שלי,שושן,שידאג לתיק לילה שלי,וייקח אותו עליו הביתה לכמה ימים עד שאוכל לקחת אותו.
ושושן (המדריך.הכי.מלך.בתבל.הזה) החזיר אותו בחדרה בשלום,כך שלא נסחבתי עם תיק נוסף כל יום ראשון

הוא גר בשכונה שנקראת פסגת זאב,לכן אני ותהילה (ועוד בנות משבטינו שהתארחו אצל מכרים בירושלים למוצ"ש,ירדנו במקום שהאוטובוס שלנו אסף את הבנים מהסניף של קריית יובל,ועלינו על אוטובוס (קו 27) למקום שבו החלפנו ועלינו על רכבת קלה לפסגת זאב.

עכשיו,עוד משהו מרגש בכל זה,שלא אני ולא תהילה היינו אי פעם על רכבת קלה: לא רק בירושלים,אלא אף.פעם.בחיים! אז ממש נהנינו
היה לנו קצת בעיה עם הכרטיס,וזה סיפור מוזר וניסי בפני עצמו:
כשעלינו על הרכבת,לי לא היה רב קו עליי,כי הוא נאבד,ואז לא הספקתי לעשות חדש.
אז חשבנו שהיא תוכל לשלם בשבילי: אבל ברכבת הקלה אי אפשר.... אז כרטיסן אמר לנו שצריך לרדת,לקנות כרטיס במכונה,ולעלות על הרכבת הבאה
מה דקות אחריי זה.
אז,זה מה שבאנו לעשות,עד שבא מישהו,ונתן את הכרטיס שלו סתם כך למי שרצה,כי הוא עלה לפניי 10 דקות,וזה תקף לשעה וחצי.

וכשעלינו,והכרטיס לא עבד,כבר התחלתי לאמת את התחושות החשדניות שלי לגביי אותו כרטיס,וכבר באנו להתייעץ עם הכרטיסן,אפילו שלא היה לנו כוח לזה,אך מה הסתבר?
שזה היה אותו כרטיסן!
וכשזה לא עבד לו בהתחלה,הוא גם התרגז כמונו,וניסה שוב וזה עבר!
ממש נס משמיים.
כשירדנו בתחנה ה-כמעט אחרונה של הרכבת הקלה,הלכנו לשכונה של הקרוב של תהילה,דוד רז,אבל עצרנו לאכול בגאטים טעימים שמכרו בשכונה.
קראנ'ץ באגט: תטעם,תבין.

אם תהיו אי פעם בפסגת זאב,לכו רק לבאגט שלהם. (אני מצרפת תמונה)
הם מפוצצים את הבאגט שלהם כמו בסרטים,והאוכל מעולה.

ואחריי הגעה,אכילה,ומקלחת זריזה,השעה כבר הייתה 1 וחצי בערך אז הלכנו לישון.

וכך מתחיל יום ראשון בשבוע: יום ירושלים.
קמנו בסביבות תשע,ותהילה הכריזה ש...
נטע ברזילאי זכתה לנו בארוויזיון!!!
זה היה ממש הדבר הכי טוב לפתוח את היום שלי בירושלים.

אז אחריי שקמנו וזזנו,ועלינו על הרכבת הקלה,הסתבר שהיא תיסע רק מרחק מסוים בגלל שהכבישים סגורים לריקוד דגלים באחר הצהריים באותו יום.
אני ותהילה בחרנו לא ללכת לטקס של הממשלה (סיפור ארוך,לא כדאי להסביר,זה משעמם ברמות) וללכת לשוק מחנה יהודה במקום זה.

עשינו שופינג בשוק מחנה יהודה וברחוב יפו,פגשנו חברות,ומכר מהשבט שלנו,שהסתובב איתנו עד סוף היום.

אני לא זוכרת הרבה עד הצהריים,כשהגענו לבמות של הריקוד דגלים,והמקום התחלק לבנים בנות,והמקום היה מפוצץ אנשים.
בהתחלה מצאנו את השבט,וכשמצאנו את האולפנית,אבדנו אותם די מהר,וגם,אחר כך,איבדתי את המדריכה שלי ואת תהילה.

התחלתי להרגיש ולהבין שמצבי נואש:
הכסף שלי נגמר כבר מהבוקר,רב קו לא היה,וזה לא היה עוזר לי כי הכבישים חסומים,אוכל ומים נגמרו לי,וגם הסוללה בטלפון נגמרה והטלפון מת.
בחסדי ה',לא נכנסתי לפאניקה,ותוך 10 דקות מצאתי 2 חברות מהאולפנית.
היי,איך חשבתם שעלה לי הרעיון בכלל להישאר עוד יום בירושלים?
כי האולפנית עשתה טיול לריקוד דגלים ליום ירושלים,והם היו הנסיעה חזור שלי,ותכננתי לפגוש אותם עם עזרתה של תהילה בכותל.
ואני כל כך שמחה שמצאתי את חברותיי,כי להן היה כסף,טלפון,אוכל, וגם מילאתי קצת אחריי זה מים בחנות פלאפל לידינו.
מאותו רגע שמרתי על קשר עם אמא באסמסים של חברה שלי, והייתי איתם כל הזמן.

מאבק וחווית פוסט טראומה בדרך לכותל (בואו נגיד שכמעט נמחצנו למוות בפקק של בנות ובנים בדרך לכותל במשך 20 דקות פחות או יותר)
הביא אותנו לכותל,ומרוב  אנשים בחרנו לחכות בחוץ.
אז נהיינו די רעבות,אז חזרנו לממילא,אכלנו בגרג וחזרנו בדיוק בזמן כדאי לתפוס את האוטובוס חזרה לחדרה.

למרות כל הקשיים,היה ממש מדהים לי להיות בירושלים ולחוות את החוויות האלה.
ואפילו אם אני לא טיפוס להמחצות ע"י ההמון,היה מרומם.
ובגלל שכואבות לי הידיים מלכתוב,וגם בגלל שנגמרו ה72 שעות האלה,אפרד מכם לבינתיים.
עוד פוסטים בדרך
אוהבת!

תמר

יום חמישי, 12 באפריל 2018

שיחת מוטיבציה רצינית #2: אף אחד לא מושלם!

בס"ד
שלום לכולם!
זה לא הולך להיות פוסט ארוך,אבל בהחלט משמעותי:
לא מזמן (לפניי יום או יומיים) דיברתי עם חברה ששמה הבדוי כאן הוא ליבי,

שסיפרה לי שיש לה חרדות מזה שדברים לא יוצאים מושלמים.

אז,חשבתי לעצמי,אחריי שעזרתי לה עם מילות תמיכה:
למה לא לעזור גם לכם,קוראי הבלוג,שאולי מתמודדים עם בעיות דומות,לפתור את הבעיה הזאת?
כמובן,אי אפשר לפתור חרדות ברגע:
זה לוקח הרבה זמן ומאמץ,ולעיתים אף פעם לא עובר,
אבל אני כן רוצה לעודד אותכם:

לכן,אני אספר לכם שכשהייתי ילדה,תמיד חשבתי שאני צריכה להיות מישהי אחרת,כי היה לי קצת קשה בחברה,
ורציתי שיאהבו אותי!

לכן הייתי עושה עם עצמי רשימות,פנקסים,מחברות ומה לא,
וכל הזמן מנסה להתנהג בלי שום חסרונות בכלל,
ואם היה מתפקשש לי,הייתי ממש מתוסכלת.

הלוואי ומישהו היה יכול להראות לי את מה שאני רוצה להראות לכם כשהייתי צעירה יותר:
זה היה חוסך לי הרבה כאב,צער,ורצון אובססיבי להיות מושלמת.
אבל, עכשיו אני יכולה להראות לכם את זה:

וזה,בשביל ליבי: שתדע שאני תמיד כאן בשבילה,לא משנה מה,ושמזל שאני לא הייתי הדמות מהסיוט ההוא (בדיחה פרטית) :-)

אוהבת המון,
עד הפעם הבאה!
תמר :-)


(נ"ב: אם אתם לא יודעים את הפירוש של המילים,אני אשים לכם פירוש ממש כאן.)

יום שני, 2 באפריל 2018

שיחת מוטיבציה רצינית #1 : הייעוד של כל אחד ואחת בעולם

בס"ד

שלום לכולם!
לא מזמן,בפעולה בסניף,יצא שדיברנו כנושא משנה על "מה תעשה כשתגדל"

ואחת מחברותיי הטובות ביותר אמרה:
"מה,רק אני עוד לא יודעת?"
וניסיתי להגיד לה שזה שאני כבר יודעת מכיתה ד' לא אומר,כי אני קצת מוזרה,
בצורה הטובה כמובן :-)
אבל לא נראה לי שזה עזר....


ואז,נזכרתי בסיטואציה אחרת,דומה לזו מאוד,שראיתי בטלוויזיה....
אז החלטתי:
אני עושה לכם (וגם לחברה שלי) שיחת מוטיבציה לפי מלפ!

(כן,זה רק קיצור לפוני הקטן שלי באנגלית.זה מסובך.....)



בכל מקרה,בואו נתחיל!
נתחיל מזה שאני אסביר מה קרה בפרק שעליו מדובר:
הפרק מדבר על פוני צעירה,שכל כיתתה כבר יודעת מה הדבר מייחד כל אחד מהם,חוץ ממנה.
היא וכל כיתתה הוזמנו למסיבה שעושה הביריונית הכיתתית (כך נהוג:לעשות מסיבה לכבוד זה),והיא לא רוצה ללכת לפניי שתגלה מה מייחד אותה,
לכן היא מנסה להשיג את זה תוך אחר צהריים אחד,אבל כצפוי,לא מצליחה,ובטעות מגיעה למסיבה.
בדיוק כשהביריונית גילתה ומשפילה אותה על זה שהיא לא מיוחדת,ופונית הצעירה כבר כמעט בוכה......
טוב,אני חוסכת לכם פרק של 20 דקות,אבל את הקטע הבא אתן חייבות לראות:
כן,כן....
צצות פתאום 2 פוניות אחרות,שבעצם מסבירות שהעובדה שהיא עוד לא יודעת מה מיוחד בה,
היא דבר טוב לבינתיים:
זה אומר שהיא לא יכולה להיות כל דבר,ושיש לה מלא פוטנציאל להיות מה שהיא רוצה להיות:
זה אומר שהיא יכולה לעבור הרבה הרפתקאות כדי להבין מה היא נועדה להיות,
שהיא יכולה לחוות דברים מעניינים,
שהיא יכולה להיות מיוחדת בכל דרך שהיא!

אז,חברה,אומנם כולנו (וגם חברה שלי) כבר יודעים פחות או יותר במה אנחנו מוכשרים,אבל אפשר להתייחס לזה במובן של העתיד:
אני יודעת כבר מה אני רוצה להיות מאז כיתה ד',

אני לא הולכת לחוות שוב הרפתקה מיוחדת כדי להבין מי אני....
וחוץ מזה,אנחנו עדיין רק בנות 14 או 15:
יש לנו עוד די הרבה זמן להבין מה ומי אנחנו ומה אנחנו רוצות להיות....


וגם,אל תשכחו:
אתם לא לבד.
יש עוד מלא אנשים בכל רחבי העולם,בכל הגילאים,שעוד לא יודעים מה הם רוצים להיות......
וזה בסדר,זה רק אומר שיש לכם מלא פוטניאל,ושאתם תעברו דברים מדהימים ומיוחדים כדי להגיע לשם :-)
ולסיום,צפו בסרטון הזה:
אומנם הוא פרסומת,אבל יש לו סוג של סיום למה שהעברתי היום :-)


אוהבת!
ומקווה שאהבתם...בגלל שזה חדש,תכתבו לי בתגובות מה כדי לשפר,מה כדי להוסיף,ואם להמשיך ואם אתם אוהבים את הפינה הזאת.

אוהבת מלא!
חודש ויום טוב!
תמר :-)

יום חמישי, 29 במרץ 2018

טיול משפחתי לעין גדי :-)

בס"ד
שלום לכולם!
היום אני רוצה לספר לכם על טיול שאני,אימי ואחי עשינו לעין גדי:

לכבוד פסח,עוד לפניי שהחופש התחיל!
(טוב,כדי להימנע מקהל רב מדי ) :-)

בכל מקרה,הטיול היה בימים ב' ו-ג' ניסן,בימי ראשון ושני לפניי שבוע.
נסענו ברכב לעין גדי,לנו שם במקום שנקרא "חן עין גדי" ליד קיבוץ "עין גדי",
והיום אתם הולכים לצאת איתי למסע לשם. מסע וירטואלי :-)
אז בואו נתחיל!



ביום הראשון
ביום הראשון נסענו 4 וחצי שעות מחדרה,לעין גדי,אבל בדרך עוקפת:
יש לי את הקישור בגוגל מפות למסלול שלנו,ואנחנו היינו שרדנים אמיתיים:
קנינו אוכל לכל היומיים רק באיזה סופר בצומת פצאל במדבר,

וגם נסענו בלי וויז,אלא עם מפות,כמו פעם!
#אני_מנווטת_מעולה :-) 

כשהגענו למדבר,חיפשנו מקום להתפלל ולאכול ארוחת בוקר בו,אז הלכנו לבית הכנסת העתיק.
(תתכוננו,חברה,זה יהיה פוסט עם מלא תמונות :-))
זה השלט שמכריז על שם המקום


 וזה איך שהוא נראה בכניסה,וגם יש חדר/בקתה של האחראי,שבנויה בסיגנון בנייה של בוץ מיוחד,שלפעמים עושים במקומות במדבר.



 זה דגם מיניאטורי של הישוב היהודי שהיה באיזור סביב הבית כנסת הזה,ועוד מעט תראו תמונות שצילמתי מהשרידים של בית הכנסת העתיק!



 כאן יש ספסלים עם סככות דקלים,לנוחות המבקרים,לאכול,לשבת,ואנחנו אישית הסתלבטנו כאן כל היומיים לכל הארוחות,וגם נחנו שם כמה שעות.
(היה תשלום כניסה,אבל מזערי,וזה היה שווה את זה לגמרי :-))


 אני ואימא היקרה,בעוד ספסלים,שנמצאים סביב הדגם המיניאטורי,ליד עץ.

תמונות של דברים יפים מהשרידים של הבית כנסת העתיק. יפה,נכון ? :-)


  אחריי ארוחת הבוקר,הלכנו לנחל דוד,שכזכור,הייתי בו קצת בסוף הטיול השנתי השנה עם הכיתה שלי.
הלכנו את כולו,עד נקודת הסיום,שהוא מפל דוד,וחזרנו לנקודת ההתחלה.
היו מלא מפלים מהממים בדרך,
יש לי מלא תמונות חמודות מהטיול הזה.... :-)

מפה של השמורה: כולנו לקחנו עלונים עם המפה הזאת ועם פרטים על כל החיות,הנחלים,וצמחים במדבר ובשמורה!

 המפל האחרון לפניי מפל דוד.אנחנו עצרנו בכל המפלים,חוץ מזה,וממהמפל האחרון,מפל דוד.
בזה לא,כי היו יותר מדי אנשים,ובמפל דוד לא,כי היה אסור (עם חבל ושלט והכל.)



מפל דוד,ועוד תמונות.
(היו אמורים להיות עוד תמונות שלי ליד מפלים ומעיינות,אבל הטלפון לא נקלט במחשב הזה.... לא נורא,רוב התמונות הן במצלמה. אגב,מה שאני לובשת הוא בגד הים שלי.)

אחריי מפל דוד,נסענו לים המלח לשעה וחצי כזה.
עכשיו,חברה,בעיקרון,יש ליד הקיבוץ חוף,וים המלח היה פרוש תחתינו.
אבל בכל זאת היינו צריכים לנסוע 40 דקות כל כיוון כדי להגיע לחוף של המלונות.
למה? כי כל חוף כזה,כמו ליד הקיבוץ,הוא סכנה רצינית: כל הרצפה שם מלאה בבולענים,שהם חול ואדמה דקים מאוד,שאם דורכים עליהם,מתגלה בור גדול,והאדם יכול ליפול לבפנים ולשבור עצמות או למות,ובגלל שזה מבודד,להיות תקוע שם שעות או ימים!
אבל לנו לא היה אכפת מהנסיעה הארוכה,ונהנינו מהחוף הבטוח ליד המלונות :-)

 שכחתי גם את זה... גם היא ממפל דוד :-)
וגם,יש לי סרטון על עין גדי:
נ"ב בנחל דוד ראינו יעלות,או צבאים,וחביב התקרב וצילם לי אותם בטלפון!
איזה נחמד מצידו :-)





תראו איזה שקיעה מהממת יש מהמחנה "חאן עין גדי" שלנו.
(וכן,שימו לב טוב-טוב לשמיים: יש הבדל. :-))
ניסיתי לצלם לכם סרטון של "סיור בחאן עין גדי" אבל לא היה מספיק מקום באחסון...
בכל מקרה,מצאתי כמה באינטרנט שמתאימות למקום בו היינו:

 זה ה"זולה" שלהם: זה המקום שכולם באים לנוח,להסתלבט,והוא ליד הדלפק והבר משקאות,עם נוף ל....
 זה! זה שטח-הבטון ששכרו כל מי שרצה להקים אוהל,ולהשתמש בכל הדברים השווים בחאן: במטבח (הבקתה הקטנה ליד האוהלים),בשירותים ובמקלחות (גם להם יש מבנים משלהם בשביל קטן למעלה,ב"זולה",וכדומה.

מצד ימין של הזולה,יש את ה"קיובים",שהם ביתנים בנויים למי שלא רצה להקים אוהל,ועלו משהו כמו 300 ש"ח ללילה. אבל חברה,כל מי שיהיה בהם הוא מפונק!
מה שהיה כולם,כי היינו היחידים בשטח הבטון.
ממש,לא יכולים לשרוד קצת טבע!
בכל מקרה,הקיובים הם די שימושיים,כי בלילה כולנו קמנו כדי לפרק את האוהל מרוב רוחות,וישנו בסוף בחוץ....
הכל חלק מהחוויה. :-)
ובערב עשינו טונה מעושנת,ונמס בכוס בערכת פק"ל של חביב,ודיברנו,ושרנו שירים,והיה ממש כיף :-)

היום השני 
ביום השני שוב אכלנו את כל הארוחות בבית כנסת העתיק,
ועל הבוקר יצאנו לסייר בקיבוץ "עין גדי", שהיה ממש לידינו.
אני חייבת להגיד כמה מילים על הקיבוץ:
א. שיתופי לגמרי ב.חם ברמות לא נורמליות ג. מלא בצמחים #אין צורך בשלט של גן בוטני,כל הקיבוץ הוא גן בוטני, ד.זה כמו להיות בתוך גונגל!
אבל הגונגל השווה.

ו-ה:
יש שם פינת חי!
(תמונות מהפינת חי)




עם צבים ענקיים,וטווסים ואווזים וחמורים! אבל שעות הפתיחה היו רק מאוחר יותר באותו יום,אז רק ראיתי מבעד לשער. מה שהיה מאוד חבל,כי אני ממש אוהבת חיות! :-)
זה קליפ מהנוף המדהים בקיבוץ עין גדי. מקווה שתאהבו כמו שאני אוהבת...
#התאהבנו :-)

ואחרי הביקור המדהים (והביקור במינימרקט שלהם לחידוש מלאי),הלכנו לנחל ערוגות.
נחל ערוגות הרבה יותר ארוך מנחל דוד,וגם אותו צריך לחזור אחר כך.
אומנם לא באותה דרך,אבל גם זה נקרא לחזור.
היו 2 שבילים:
השביל היבש,שהיה שביל גבוה,מעל המפלים ושבילי המים לאורך כל הדרך,
והשביל הרטוב,שבו אנחנו הלכנו בדרך הלוך,ובאמת,בלי להגזים,כל הדרך ראינו מים.
היה שווה ברמות :-) טיילנו עד "המפל הנסתר" שהוא נקודת ציון בשמורה,
ואפילו שהיה עוד נקודת ציון בשם "הבריכות העליונות" היינו תשושים מכדי ללכת לשם,וגם עבר הזמן שהיה אפשר. לא שזה הפריע לנו,היינו ממש עייפים. :-)



 תמונות שלי ליד מפל מים בתחילת המסלול ב"נחל ערוגות".










 תמונות נוף מהממות שצולמו ע"י אני:
(אני יודעת: יש לי עין לצילום נוף בשבילכם :-))


 תמונה שלי בקטע מים שהגיע ממש עמוק,לקראת סוף המסלול,במרחק של כמה מטרים טובים מ"המפל הנסתר".





"המפל הנסתר", ותמונות שלי שם.
אני הייתי אמיצה מספיק לשחות כ"כ קרוב,ואחר כך שחיתי עוד יותר קרוב!
זה אולי לא נשמע משהו,אבל חברה,אתם אולי לא הייתם שם,ואם לא,אני חייבת להגיד לכם: זרם מים מפחיד בעוצמתו.
אבל גם יפייפה :-)
בכל מקרה,אחריי נחל ערוגות,וארוחת צהריים בספסלים בכניסה למסלול,התחלנו לנסוע הביתה.

הדבר האחרון שאני רוצה להגיד זה שאמא שלי רצתה שיהיה את הטיול הזה כבר שנים,והיא וכולנו נורא שמחים שהוא סוף סוף בוצע,והיה שווה טילים. :-)
לא הייתי עושה אותו עם אף אחד אחר :-)


נ"ב בדרך חזור עצרנו בתחנת דלק במדבר,וראינו....
גמלים!
יא!




נכון חמוד? אני חושבת שכן :-)

בכל מקרה,זה הכל להיום.
פסח כשר ושמח,ושמחה שבאתם לבקר בבלוג שלי.
אוהבת!
עוד פוסטים בדרך!
תמר :-)