בס"ד
72 שעות ההרפתקה שלי בירושלים ☺
שלום לכולם!
סליחה שלא כתבתי מלא זמן: אני ממש עסוקה... אבל בקיץ צפו לגשם של פוסטים,ואעדכן אותכם בכל.עד אז,קבלו פוסט היישר מבירתינו היקרה,ירושלים!
תהנו,תמר :-)
לכבוד יום ירושלים,הסניף שלי (החבריה ב' שלנו,בכל אופן) יצר קשר עם סניף בשכונה בירושלים,שנקראת קריית יובל,ואצלהם התארחנו לשישי שבת.
קצת כמו מה שאנחנו עושים לסניפים שבאים להתארח אצלנו,אבל הפעם הראש של בני עקיבא החליט שלא מתארחים יותר בבתים של אנשים,אלא במבנים נפרדים לבנים-בנות.
אז,הבנות ישנו בביה"ס יסודי שנקרא נווה עציון, שהוא יסודי,תורני אומנותי,לבנות בלבד.
הבנים ישנו בסניף של קריית יובל,שממוקם במקלט קהילתי,ואפילו שאין הרבה מקום (או אוויר שהוא לא מסריח),ישר הרגישו שהסניף משפחתי ביותר ותומך ☺
(חלק מהמסדרון בביה"ס שבו ישנו.התחלקנו לכיתות ופינינו שולחנות.מסכנות הבנות:הן יבואו ללמוד ביום שני ויהיה ריח של דאודורנט בחדר... ☺)
היה שישי שבת משוגעים, וגם היה מלא אוכל,לכל אלה מאצלנו שדאגו.
בערב,הבנים באו אלינו ואכלנו ארוחת ערב,ואז החב"ב (חבריה ב') שלנו יצאנו לשחק פצצות.
שיחקנו עד מאוחר (12 כזה) עד שילד משבט אורות נפצע באף ממכה עם הכדור מחבר שלו,והסתבר בבוקר שהם קפצו לבית חולים.
אבל הוא בסדר!
אל תדאגו.
בכל מקרה,בשבת בצהריים, (קמנו נורא מאוחר,בשעה 11 בערך,ואז אכלנו יש ארוחת צהריים) עשינו צעדה רצינית (שעתיים) לכותל,וערבית של מוצ"ש עשינו כבר שם:
עכשיו משהו נדיר על הצעדה הזאת היה שראינו מלא מקומות שווים בירושלים:
רצינו את הפסל של סולם יעקב,ומישהו מהחב"ב שלנו שהגיע לשם כמה דקות לפניו,כבר היה בחצי הדרך לסוף של הפסל,אבל בגלל שזה ממש מסוכן לטפס על זה,ביקשנו שירד מהר,אז הוא ירד. אבל בדוק שאם לא היינו באים,או שהוא היה נופל וניפגע קשה,או שהיה מגיע ללמעלה ויושב שם ומביט על כולנו משם.
רצינו את הפסל של סולם יעקב,ומישהו מהחב"ב שלנו שהגיע לשם כמה דקות לפניו,כבר היה בחצי הדרך לסוף של הפסל,אבל בגלל שזה ממש מסוכן לטפס על זה,ביקשנו שירד מהר,אז הוא ירד. אבל בדוק שאם לא היינו באים,או שהוא היה נופל וניפגע קשה,או שהיה מגיע ללמעלה ויושב שם ומביט על כולנו משם.
אבל אחר כך זה יהיה סיפור להוריד אותו.... ☺
אחר כך המשכנו,ואם קודם היינו יותר באזור של כבישים גדולים וכו',עכשיו ממש נכנסנו לתוך העיר:
ראינו את הבית של הנשיא,עברנו דרך כיכר שנקרא "כיכר פריס",עברנו ליד השגרירות של ארצות הברית בירושלים,עברנו בממילא,שזה קניון פתוח מדליק ברמות,ועברנו ברובע היהודי בדרך לכותל.שם עשינו ערבית,כפי שהזכרתי קודם,ואוטובוס בא לקחת אותנו בחזרה למקומות שינה שלנו,ארגנו דברים בזריזות,ועלינו על אוטובוסים חזרה לחדרה.
אבל רגע,יש כאן פרט חסר:
אם זה היה רק יומיים,צריך להיות כתוב 48 שעות הרפתקה בירושלים.
אתם בטח שואלים: "מה את מסתירה,תמר?"
וכן,יש יותר לזה ממה שהעין רואה:
וכן,יש יותר לזה ממה שהעין רואה:
אני ורוב השבט שלנו לא חזרנו לחדרה: נשארנו בירושלים עד יום ראשון מאוחר בערב.
אבל אני לא אמתח אותכם יותר,אספר מה קרה:
חברה שלי מהשבט,תהילה,סידרה לעצמה להישאר בבית הריק של בעלה של סבתא שלה,כי הוא בא לביקור בחדרה,והסכים שהיא (ועוד חברה,שכפי שניחשתם,היא אני) יישארו ללילה אחד בביתו.
כמובן,שביקשתי מהמדריך שלי,שושן,שידאג לתיק לילה שלי,וייקח אותו עליו הביתה לכמה ימים עד שאוכל לקחת אותו.
ושושן (המדריך.הכי.מלך.בתבל.הזה) החזיר אותו בחדרה בשלום,כך שלא נסחבתי עם תיק נוסף כל יום ראשון ☺
הוא גר בשכונה שנקראת פסגת זאב,לכן אני ותהילה (ועוד בנות משבטינו שהתארחו אצל מכרים בירושלים למוצ"ש,ירדנו במקום שהאוטובוס שלנו אסף את הבנים מהסניף של קריית יובל,ועלינו על אוטובוס (קו 27) למקום שבו החלפנו ועלינו על רכבת קלה לפסגת זאב.
עכשיו,עוד משהו מרגש בכל זה,שלא אני ולא תהילה היינו אי פעם על רכבת קלה: לא רק בירושלים,אלא אף.פעם.בחיים! אז ממש נהנינו ☺
היה לנו קצת בעיה עם הכרטיס,וזה סיפור מוזר וניסי בפני עצמו:
כשעלינו על הרכבת,לי לא היה רב קו עליי,כי הוא נאבד,ואז לא הספקתי לעשות חדש.
כשעלינו על הרכבת,לי לא היה רב קו עליי,כי הוא נאבד,ואז לא הספקתי לעשות חדש.
אז חשבנו שהיא תוכל לשלם בשבילי: אבל ברכבת הקלה אי אפשר.... אז כרטיסן אמר לנו שצריך לרדת,לקנות כרטיס במכונה,ולעלות על הרכבת הבאה
מה דקות אחריי זה.
אז,זה מה שבאנו לעשות,עד שבא מישהו,ונתן את הכרטיס שלו סתם כך למי שרצה,כי הוא עלה לפניי 10 דקות,וזה תקף לשעה וחצי.
וכשעלינו,והכרטיס לא עבד,כבר התחלתי לאמת את התחושות החשדניות שלי לגביי אותו כרטיס,וכבר באנו להתייעץ עם הכרטיסן,אפילו שלא היה לנו כוח לזה,אך מה הסתבר?
שזה היה אותו כרטיסן!
וכשזה לא עבד לו בהתחלה,הוא גם התרגז כמונו,וניסה שוב וזה עבר!
ממש נס משמיים.
כשירדנו בתחנה ה-כמעט אחרונה של הרכבת הקלה,הלכנו לשכונה של הקרוב של תהילה,דוד רז,אבל עצרנו לאכול בגאטים טעימים שמכרו בשכונה.
קראנ'ץ באגט: תטעם,תבין.
אם תהיו אי פעם בפסגת זאב,לכו רק לבאגט שלהם. (אני מצרפת תמונה)
הם מפוצצים את הבאגט שלהם כמו בסרטים,והאוכל מעולה. ☺
הם מפוצצים את הבאגט שלהם כמו בסרטים,והאוכל מעולה. ☺
ואחריי הגעה,אכילה,ומקלחת זריזה,השעה כבר הייתה 1 וחצי בערך אז הלכנו לישון.
וכך מתחיל יום ראשון בשבוע: יום ירושלים.
קמנו בסביבות תשע,ותהילה הכריזה ש...
נטע ברזילאי זכתה לנו בארוויזיון!!!
זה היה ממש הדבר הכי טוב לפתוח את היום שלי בירושלים.
זה היה ממש הדבר הכי טוב לפתוח את היום שלי בירושלים.
אז אחריי שקמנו וזזנו,ועלינו על הרכבת הקלה,הסתבר שהיא תיסע רק מרחק מסוים בגלל שהכבישים סגורים לריקוד דגלים באחר הצהריים באותו יום.
אני ותהילה בחרנו לא ללכת לטקס של הממשלה (סיפור ארוך,לא כדאי להסביר,זה משעמם ברמות) וללכת לשוק מחנה יהודה במקום זה.
עשינו שופינג בשוק מחנה יהודה וברחוב יפו,פגשנו חברות,ומכר מהשבט שלנו,שהסתובב איתנו עד סוף היום.
אני לא זוכרת הרבה עד הצהריים,כשהגענו לבמות של הריקוד דגלים,והמקום התחלק לבנים בנות,והמקום היה מפוצץ אנשים.
בהתחלה מצאנו את השבט,וכשמצאנו את האולפנית,אבדנו אותם די מהר,וגם,אחר כך,איבדתי את המדריכה שלי ואת תהילה.
התחלתי להרגיש ולהבין שמצבי נואש:
הכסף שלי נגמר כבר מהבוקר,רב קו לא היה,וזה לא היה עוזר לי כי הכבישים חסומים,אוכל ומים נגמרו לי,וגם הסוללה בטלפון נגמרה והטלפון מת.
בחסדי ה',לא נכנסתי לפאניקה,ותוך 10 דקות מצאתי 2 חברות מהאולפנית.
היי,איך חשבתם שעלה לי הרעיון בכלל להישאר עוד יום בירושלים?
כי האולפנית עשתה טיול לריקוד דגלים ליום ירושלים,והם היו הנסיעה חזור שלי,ותכננתי לפגוש אותם עם עזרתה של תהילה בכותל.
ואני כל כך שמחה שמצאתי את חברותיי,כי להן היה כסף,טלפון,אוכל, וגם מילאתי קצת אחריי זה מים בחנות פלאפל לידינו.
מאותו רגע שמרתי על קשר עם אמא באסמסים של חברה שלי, והייתי איתם כל הזמן.
מאבק וחווית פוסט טראומה בדרך לכותל (בואו נגיד שכמעט נמחצנו למוות בפקק של בנות ובנים בדרך לכותל במשך 20 דקות פחות או יותר)
הביא אותנו לכותל,ומרוב אנשים בחרנו לחכות בחוץ.
אז נהיינו די רעבות,אז חזרנו לממילא,אכלנו בגרג וחזרנו בדיוק בזמן כדאי לתפוס את האוטובוס חזרה לחדרה.
למרות כל הקשיים,היה ממש מדהים לי להיות בירושלים ולחוות את החוויות האלה.
ואפילו אם אני לא טיפוס להמחצות ע"י ההמון,היה מרומם.
ובגלל שכואבות לי הידיים מלכתוב,וגם בגלל שנגמרו ה72 שעות האלה,אפרד מכם לבינתיים.
עוד פוסטים בדרך ☺
עוד פוסטים בדרך ☺
אוהבת!
תמר ☺
