חטפתי שבץ מול בי''ח הדסה?! (מחנה הרא''ה תשעז)

בס''ד

שלום לכולם!
אתם בטח כבר הבנתם שאם אני כותבת את זה עכשיו, אז אני לא חטפתי שבץ מול בי''ח הדסה שבירושלים.
מה שכן קרה (שאגב, כל כך משוגע שיכולתי לחטוף שבץ *סתם לא*) זה שהלכתי למחנה הרא''ה.
אתם בטח שואלים: מה כ''כ משוגע במחנה הזה?
סה''כ מחנה של כמה ימים שהולכים ברגל עם עוד מלא חניכים בגילך.
אז אני אספר לכם:
במחנה הזה הלכנו את כל הדרך ממודיעין עד ירושלים: ממש לא ראיתי שום אוטובוס בכל ארבעת ימי המחנה: כל מחנה היה פשוט בסוף הדרך שלנו.
מה שמטורף עוד יותר הוא שיחד כל ההליכה בארבעת הימים מסתכמת ב-55 קילומטר!

עכשיו אתם בטח כזה: "די, מי המשוגע שמשלם כסף לעשות את זה? אני לא הייתי עושה את זה גם חינם."
או שאתם אומרים: "יא! איזה כיף לך, את מצאת לך מה לעשות חוץ מלשבת ולראות טלוויזיה".
או אולי: "וואי, זה נשמע קשה, אבל בטח היה פצצה."
אני אישית מרגישה מאה אחוז מחוברת לאחד האחרון. לגמרי.
מה אתם חושבים? תאמרו לי בתגובות. :-)

בכל מקרה, אני ישר קפצתי על הרעיון של לעשות מזה פוסט, אבל היה אסור לי להביא מצלמה: אז במקום זה, השתמשתי (יחד עם כל שאר השבט) במצלמה המקצועית שהמדריך שלי מביא לכל מחנה, והוא שלח לי תמונות!
הפוסט הזה תקבלו מצלמה מקצועית ממש. :-)

אז בלי עוד היסוסים, בואו נתחיל!

היום הראשון
אילו יכולתי לתת ליום הזה של המחנה מילה אחת, היא תהיה  #בקל :
ביום הזה, כל מסלול היה רק 10 קילומטר, ולשבט שלי קיצרו לחמש כי נתקענו בפקק בדרך לשם, והתחלנו את המסלול רק בשעה 1 וחצי!
ואתר של המחנה? היו בו את המקלחות הכי טובות שהיו לי אי-פעם במחנה:
היה ממש קרוון עם אור במתג: בדרכ כלל אתה מתקלח עם קירות ברזנט, ואתה מסתדר עם האור של הטבע...
הנה כמה תמונות מהיום הראשון:
(התמונות עם כתוביות מקשרות)
אז לסיכום, יום #בקל :-)

אני וגיטי בעצירה גדולה ביום הראשון. גיטי היא הקמע המושבע של השבט ושל הרובע שלנו, רובע 4. ואם לא ציינתי את זה קודם, היינו רובע 4,ורודים, הפנתרים הורודים. :-)

גיטי ואני קצת פספסנו את ההסעה להופעת הרוק הכבד... טוב נו, נסתדר גם פה :-)

תמונות מהמסלול ביום הראשון. נכון אני יפה על רקע הטבע?

אני והמדריכה שלי. נכון שהיא נראית לא שפויה? אבל זה בדיוק מה שאני הכי אוהבת בה. זה, ואהבתה העזה למורלים, שהרגה את הגרונות של כולנו. הרגת את יששכר! את סוף-סוף שמחה? :-) (בדיחה פרטית)

היום השני
היום השני היה בלי ספק היה היום הכי קשה של המחנה.
המסלול היה באורך של 16 וחצי קילומטר. 16 קילומטר!
אני עדיין בשוק שהצלחתי לעשות מרחק כזה.
הוא גם לא היה קשה רק בגלל המרחק: גם בגלל עוד סיבה:
המחסור במים.
במהלך כל המסלולים במחנה, היו עוקבים לאורך המסלול.
עוקבים הם מכלי מים ענקיים שבהם מי שאין לו מים במסלול, ממלא.
במהלך המסלול הזה, שלושת רבעי מהמסלול היו ללא עוקב.
וזה אומר שלא היה לשבט שלי מים בשעות הכי חמות של היום, ויש לנו ילדה בשבט שממש הייתה על סף התייבשות, וכל הזמן רצתה להקיא בגלל היום הזה.
ממש לפני עלייה ממש גדולה בהר, אמרו לנו שיהיה עוקב. ולא היה.
המדריך שלנו הודיע שאי אפשר לעלות על ההר כשכולם על סף התייבשות, וממש ישבנו שם עד שהגיע גי'פ עם בקבוקי מים.
אפילו עשינו סבב מים בין כל השבט במים שנשארו לפני שבא הגי'פ.
אני ממש גאה בעצמי ובשבט שלי על שנשארנו בחיים אחריי זה:
אחריי יום כזה, כבר אפשר הכל!
אבל אפילו שהיה קשה, עדיין הבאתי תמונות בשבילכם:

זה בבוקר היום השני, עם החולצה של השבט, אחריי עלייה קטנה שממנה יש נוף מושלם לתמונות. אולי לא רואים את זה פה, כי יש בנות שלא רוצות שתמונתן תופיע בבלוג, אבל השבט שלי אובססי לגבי תמונות. המדריך שלי צילם והעלה למחשב יותר מאלף תמונות מכל הטיול! מטורף ממש, אבל אם זה אומר שיהיו לי תמונות מקצועיות לבלוג, אז לא אכפת לי.
אגב תמונות מקצועיות: התמונה הזאת כל כך יפה, שאם היה לי פרופיל בווצאפ, זה היה "לפרופיל!" :-)

אחריי העלייה הממש ענקית אחריי שכבר קיבלנו מים, אבל ילדה משלנו נשארה עם המדריכה מאחור כי היא הרגישה ממש רע. היא המשיכה להרגיש רע כל שאר הימים, והיא עדיין בהתאוששות: היה לה חסר מים. התמונה הזאת אומרת בעצם שעברנו את העלייה הלא נורמלית הזאת במצבנו, ושרדנו, אז עכשיו כבר הכל אפשרי :-)


טוב, זה קצת יותר מדי לפוסט אחד:
אני מסיימת לפוסט הזה. 
אבל אל תדאגו: כמובן שיהיה חלק ב'!
אוהבת!
תמר :-)
*בבקשה תעשו לפוסט לייק אם אהבתם את הפוסט, להשאיר תגובה ולעשות עוקב בצד העמוד!
זה לוקח רק שנייה, וזה ממש משמח אותי.*