השבט החדש התשע''ח סבע''ח

בס''ד
שלום לכולם!
הנה, אני יכולה להפסיק לכתוב בסטטוס שאני תחת טונה של לחץ, כיוון שחודש ארגון נגמר!
הכל היה כ''כ מרגש ומוזר ומדהים ו...
וואו!

אני חייבת לספר לכם פשוט הכל על הכל!
אז בואו נתחיל:
חודש ארגון הלך ממש מעולה (רוב הזמן):
השתדלתי להגיע לכל החזרות, והדגלנות שלנו (התס''ים) היה ממש מגניב, מגוון ומפוצץ תנועות.
וגם בלילה הלבן היה מעולה: אנחנו עשינו 2 קירות:
על אחד כתוב ''עצור שבט חדש/ה'' וכל אחד היה תמרור.
כשיהיה לי תמונות אני אעלה אותם, אבל אין לי...
לא נורא.
הלאה:
כל הזמן לא ידענו מה הולך להיות השם שלנו, ונורא רצינו לדעת:
היו 5 אפשרויות, לפי העמוד פייסבוק הרשמי של בני עקיבא:
נועם, שחר, נווה, הנני, וגאולה.
במהלך ההופעות בשבת אירגון אתמול, כל הצוות עבד עלינו לעיני כל הקהל שהשם הוא נועם, ואז עוד יותר עבדו עלינו שהשם הוא גאולה.
אבל רק באמצע הדגלנות שלנו, בקטע בסוף שהמדריכים שלי לא נתנו הרבה הוראות לגביו, הם התפרצו עם המקרופון ועשו איזה שיחה מתוכננת, וכולנו עמדנו במתח, ספרנו עם הקהל עד 10, האורות כובו, ועל גג הביניין מאחורינו, שעליו עמדו בוגרי הסניף ועשו קודם לכן סיבובים עם כדורי אש מיוחדים, הם הרימו מילים זוהרות באור לבן וזה היה שמנו:
"הנני"
כולנו צרחנו ועמדנו בשוק, חלקנו מרוצים מהשם, וחלק מתחילים לחשוב איך ליישם את איומיהם שהם יפרשו אם זה יהיה השם שלנו כי לא אהבו אותו.
ואת האמת?
גם אני לא ממש אהבתי את השם: הוא לא היה מה שהייתי בוחרת לבחירה הראשונה שלי אילו ההחלטה הייתה בידי:
הייתי בוחרת יהודה, כפיר, או ירושלם. (בגלל ששנה שעברה היה 50 שנה לשחרור ירושלים, וכל זה....)
אבל אחריי  שהמדריכה שלי הסבירה לי את משמעות השם, התאהבתי בו מיד:
השם הזה בה מהתנ''ך:
הקב''ה שואל את אברהם ''איכה?'' ואברהם עונה ''הנני''.
תשובתו זו היא לא רק תשובה פשוטה של ''אני כאן'':
תשובתו לפי פרשנים אומר שהוא כאן בשביל כל משימה ושליחות שהקב''ה צריך אותו בשבילו, שהוא כאן כדי למלא את תפקידו.
כששמעתי את זה, זה די התקשר לעקרונות שלי עצמי, שלכל מה שמישהו צריך אותי, אשתדל להיות שם בשבילו,
ולכל שליחות שהקב''ה שולח אותי, אני שם כדי לבצע.
עכשיו אני די גאה בשם של השבט שלי:
רציתי מלכתחילה שם שיבטא את האופי של השבט שלי אישית, ואני קיבלתי גם שם שמבטא אותנו, וגם שם שמבטא אותי:
אנחנו שם בשביל השני, ואנחנו לא יכולים לעשות הכל לבד, ורק ביחד ננצח.
ואנחנו,כולנו ביחד, כאן כדי להפיץ את האור של התורה והעבודה (כזכור, זה הנושא שלנו השנה: ''מובילים בדרך תורה ועבודה'') בכל רחבי הארץ והעולם.

וחוץ מהשם הסופר משמעותי שיש לנו, יש לנו גם סוודר!!!!
כמו שאמרתי כדי להתעודד אחריי הכרזת השם, ולפני הבנת משמעותו:
''לא אכפת לי מהשם: העיקר שיש סוודר " :-)

הם שניהם תמונות של אותו הדבר, אבל באחד הראשון רואים את הצבע, ובשני רואים יותר טוב את הגלופה.
אבל מי שבכל זאת לא יכול לראות, כתוב שם כך:
" "הנני מוכן ומזומן...'' "
עם שם כזה אנחנו כבר מוכנים להכל..."

טוב, חברה, דבר אחרון לפני שאני אסיים, כי אני די חולה כרגע, ואני מאבדת פוקוס מהר...
ממש בסוף הדגלנות, הרמנו לשושן וחזוט (המדריכים שלנו) שלטים שכתוב עליהם תודה ולב גדול, וגם הבאנו לכל אחד מהם לוח שעם מכוסה בתמונות של כל השבט ושלהם, שהם לא ישכחו אותנו.
כי אחריי הכל, זה השנה האחרונה שלהם איתנו, וגם השנה האחרונה שלנו כחניכים.
ואגב, במקום הזה, אני מודיע רשמית שבעז''ה בלי נדר, אני הולכת למחנה סיירים בקיץ.
אוהבת!
עוד פוסטים בדרך!
תמר משבט הנני :-)

טיול שנתי תשע''ח: אל המדבר

בס''ד

שלום לכולם!
מה נשמע? אני מקווה שעל כולכם עובר חודש חשוון רגוע ושיגרתי,
כי אליי לא עובר אחד כזה... עובר עליי חודש מפוצץ מפעילות, מתח, המתנה, פחדים, התמודדויות, ומבחנים!
אבל גם דברים טובים יוצאים מזה:
הדגלנות בשבט, והגיחה, והכי חשוב:
הטיול השנתי!
אה, לא סיפרתי לכם?
יצאתי שבוע שעבר  מיום שני עד יום רביעי לטיול שנתי עם הביה''ס למדבר יהודה!

אני חייבת לספר לכם הכל על זה: אז בואו נתחיל!:
קודם כל, הנסיעה לשם הייתה ממש ארוכה (3 שעות), וכשהגענו ישר התחלנו את המסלול.
לפניי שהגענו, ציפיתי לראות מדבר ריק, בלי שבילים, מישור למרחקים ארוכים וכמה גבעות פיצפוניות, אבל המדבר ממש הפתיעה אותי:
לא היה חול אלא מלא אבנים, שבילים היו בשפע, ולאן שלא הסתכלת, היו מלא סלעים,הרים, צוקים וקניונים טבעיים בכל מקום, בכל גוון אפשרי של חול שאי פעם ראיתם! די מגניב, לא? :-)

בכל מקרה, ביום הראשון קיבלנו את הסוודרים שהכיתה שלי הוציאה לטיול:
הם סופר רכים, ממש כמו כירבולית :-) ותאמינו לי, אני מדברת מניסיון... לי אישית יש 3!

נכון סוודר מגניב? (למי שלא רואה, הגלופה היא: "זה לא שאנחנו עפות- אנחנו פשוט מודעות ליכולות שלנו...")
והמילה ''תאיר'' זה כי לכיתה שלי קוראים כיתת תאיר, במקרה שלא ידעתם...
בכל מקרה, חזרה ליום הראשון:
המסלול הזה היה משהו כמו 4 שעות הליכה, אז בשבילי זה היה ממש קל, אבל אולי המסלול היה קצר, אבל אתגרי:
היינו צריכים לעלות ולרדת הרים וצוקים, בגבהים שאני אפילו לא רוצה להתחיל לתאר.
וגם היינו צריכים לעשות ירידה מסלע גבוה בעזרת יתדות שתקועות באבן:
אתה נאחז ודורך עליהן, ומנחים אותך עד שאתה יורד למטה.
אתה יכול גם לראות אותם, אבל זה יותר מפחיד.
אחד הרשימות שלי מהיום הזה הלך ככה:
יש לי שיר מאחת הסדרות שלי ובו שואלים: "האם תתגבר על הפחדים שלך?" (באנגלית, כמובן) ואז, כששמעתי את זה, לא חשבתי שיש לי הרבה פחדים להתגבר עליהם...
אבל תוך פחות מ-5 דקות, השגתי פחד חדש, ואז התמודדתי איתו. (אהמ היתדות)
היו עוד דרכים לרדת, אבל זאת הייתה הכי קשה. לא ידעתי את זה עד שכבר ירדתי אותה וראיתי הכל מלמטה, אבל זה מספק לחשוב שעברת את הפחד הכי מסוכן שיש שם.
טוב, הוא לא היה הכי מסוכן...
בתמונה תראו את הדרך השלישית שהיית:
להחליק על חבל, ואז 4 יתדות. אני צילמתי את זה כי תכננתי לכתוב: "וואו, איזה מזל שלא עשינו אותו!..." :-)

בזמן ההפסקת הצהריים ושאר ההפסקות ביום הזה, עשיתי מלא תמונות ממש יפות:

לא הבאתי כאן את כולן, רק את חלקן... אבל אולי אני אעלה אותם בהזדמנות אחרת :-) אגב, את 2 התמונות האחרונות צילמה המדריכת טיולים שלנו:
היא צילמה לי עוד כמה תמונות על הסלע הזה, והיא התגלתה כצלמת ממש: עם זוויות לתמונות, פוזות והכל.... :-)

היום השני
ביום השני  היה הרבה יותר הרים מהיום הראשון:
שלא כמו היום הראשון, שבו חצי מהדרך  הלכנו  בין ההרים, ביום השני  עלינו וירדנו כל כך הרבה הרים, וראינו כל כך הרבה גבהים מטלטלי מוח, שגורמים למוות בטוח, שאי אפשר לספור גם אם ארצה:
לצערי, באותו יום הסוללות הספייר שלי נשארו בחדר באכסניה, וכל אותו היום פחדתי שהם יגמרו, אבל במפתיע הם לא נגמרו.
המצלמה שלי די ערמומית כשזה מגיע לסוללה: היא כל הזמן אומרת שהיא מלאה, אבל כשהיא נגמרת אין הזהרות לפני זה: הוא נסגר ודי.
בכל מקרה, אחריי הרבה עליות, מורדות, אבנים ענקיות וגם עצירה שבה אני וחברותיי כתבנו באבנים ''עמונה'' על הר קטן, אנחנו מגיעים לצוק מטורף בגובהו ומולנו נפרש ים המלח ושטח המלונות לידו.
(הירידה הייתה כל כך גבוהה, שאני אפילו לא יכולה לתאר אותה.)
המראה של ים המלח הוא מצד אחד מהמם ומפתיע ומפעים, אבל כשמסתכלים על היבשה סביבו, אפשר בבירור לראות שפעם המים התפרסו על פני הרבה יותר שטח, וכמו שהמדריכת טיולים שלנו אמרה:
"אתם ממש צופים בים המוות גוסס."
הנה, תראו בעצמכם כמה יפה ועצוב זה:

נכון זה יפייפה?
בכל מקרה, באיזה שהוא שלב היינו צריכים לרדת את ההר הזה, כדי להגיע לאוטובוסים שלמטה, שם מרחוק, בשטח המלונות של ים המלח.

אבל זה התגלה להיות כהמשימה הכי קשה שאיתה התמודדתי בכל הטיול הזה:
תארו לעצמכם את הירידה הכי תלולה ונוראית שעליה תוכלו לחשוב, ועכשיו תשלשו אותה, וכל זה עם אבנים חלקות וחדות, שביל צר, חוסר בולט במיוחד בעובדה שלא היו מעקים, וכל זה עם מלא בנות לפנייך ואחריך, וכל צעד לא נכון הוא מוות בטוח!
אני לא אשאיר אותכם יותר במתח, ואספר לכם שכולנו יצאנו מזה בשלום, ואני ו עוד 2 מחברותיי לכיתה אף הגענו ראשונות לסוף המסלול מכל הכיתה!
(פעם שנייה ברציפות שאני בין הראשונות בכיתה בטיול הזה :-))

כשהגענו לשם, הלכנו למרכז קניות כדי לקנות מזכרות ואוכל, ואז המורה לשל''ח, שיצאה איתנו לטיול, אמרה שכל הבנות שנשארו באוטובוס וגמרו את המסלול יכולות ללכת עם המדריכות לים המלח, שאגב לכם, היה מרחק של בקושי 2 דקות משם. ונראה לכם שסירבתי? לא ולא! 
זה הייתה הפעם הראשונה שבה ראיתי את ים המלח, וכבר באותו יום הגעתי להחלטה שזה יהיה החלום שלי להיות בו.
ובדיוק כמו עם היתדות ( רק עם זמן שונה) אני השגתי חלום חדש ואז ממשתי אותו תוך פחות מיום.
:-)
רגע, וכמובן שלא שכחתי להצטלם! :

היה חוויה מדהימה, ואני ממש שמחה שיצא לי להכיר, אפילו לשעה, את ים המלח :-)

היום השלישי
היום הזה לא התחיל כ''כ טוב בשביל אף אחד:
הנסיעה למסלול באוטובוס הייתה כ''כ מטלטלת וקשה, בסופה כל מה שכולן רצו זה אדמה יציבה, וחברה שלי אף הקיאה כשהאוטובוס סוף סוף נעצר...
מסכנות שלי :-(
בכל מקרה, ביום השלישי עלינו על הר הסוללה במצדה, וירדנו את שביל הנחש.
למי שלא יודע או לא מכיר את האיזור, זה בעצם הר ענק שבעלייתו חצובות מדרגות ומעקים, ובפסגה יש שרידים של ארמונו של הורדוס.
(המדריכת טיולים שלנו סיפרה לנו מלא על זה. זה סיפור ממש ארוך, אז אם זה ממש מעניין אותכם, חפשו על זה באינטרנט.)
לפני שירדנו את ההר בשביל הנחש, ביקרנו בשרידי בית כנסת ישן, והיה שם אפילו דלת זכוכית בתוך מבנה אבן ישן, שבתוכה ישב סופר סת''ם אמיתי וכתב ספר תורה, ואפילו דיבר איתנו ועם חלק מהתיירים מבעד לזכוכית!
בכל מקרה, היה לנו כמה חברות ובנות מהביה''ס שנפצעו או לא הרגישו טוב, אז הן ירדו ברכבל. אבל כל השאר ירדו ברגל, וזה היה מסלול  די קל בשבילי ובשביל חברות שלי (אפילו שהתחלנו ממש באיחור כי עזרנו לחברות להגיע לרכבל):
ממש חצי רצנו חצי דילגנו את המסלול, מה שלא היה כזה קל כמו שזה נשמע...
תסתכלו:

ברקע, ממש בקטן, רואים את הרכבל. 
לא נראה כ''כ קל עכשיו, נכון, חבר'ה?
בכל מקרה, אחריי מסלול הנחש, כל הבנות הלכו לאוטובוס, ונסענו לנחל דוד, שזה בעין גדי:
הלכנו קצת בתוך השמורת טבע, ותוך כמה דקות הגענו למפל הראשון, בו נשארנו עד שכבר היה צריך ללכת: היה סופר כיף, ובזכות חברותיי, שהביאו ניילון חסין מים לטלפון, לקחנו מלא תמונות בתוך המפל.
(כרגע הם לא ברשותי, אבל תאמינו לי שהיה פצצה :-))

בדרך הביתה, האוטובוס מצא את עצמו בקרבת ירושלים, במקום שנקרא מבשרת ציון.
עצרנו באיזה קניון שם לאוכל ושירותים, וממש מולנו יכולתי לראות עוד קניון:

מי אמר שהבית ספר שלנו לא מגניב? עובדה, יש לנו קניון :-)
וכשראיתי את זה ישר חשבתי על הסטטוס שהייתי מעלה על זה:
(אילו היה לי סטטוס, או טלפון חכם... רמז, רמז...)
בכל מקרה, יראו את זה ברקע, וזה ילך ככה:
" מעניין אם עכשיו, כשיש לנו קניון, אפשר שכל ילדה תהיה חנות, לפי אישיותה.... אני סטימצקי! :-)"
תודו שהייתם רוצים להעלות סטטוס שווה כזה: אבל כבר אי אפשר כי:
# זכויות_יוצרים_לתמר_שרון_המלכה :-)
בכל מקרה,
הנה משהו קטן בשביל כל אוהבי הטבע שבינינו:

נופי מדבר, וגם: ציפור מדהימה שאנחנו קראנו לה "פרחה" בגלל הפס הכתום על הצד של הכנף (סליחה, לא כ''כ רואים מהתמונה), כאילו היא צבעה אותה.

טוב, זה הכל בינתיים!
תכתבו לי בתגובות אם אהבתם את הפוסט, ואם אתם חושבים שהייתם יכולים לעבור טיול כזה.
אוהבת!
עוד פוסטים בדרך!
תמר :-)