פוסט על הגשם

בס"ד

שלום לכולם!

נכון,אולי הכותרת של הפוסט הזה לא נשמעת מעניינת במיוחד,אבל:

זה ממש מעניין,מבטיחה.

אז:

הגשם.

הרבה אנשים לא ממש אוהבים גשם,ואני יכולה להבין את הסיבות בכלליות למה:

זה רטוב,זה לא נותן לעיתים להגיע ממקום למקום,זה קר,זה החורף.

אבל אני ממש,אבל ממש,מתה על החורף והגשם!!

כל פעם שיורד גשם אני שמחה.

יש ימים בהם בדרך לביה"ס היה יורד עליי גשם כל הדרך,אבל לי לא היה אכפת,קודם כל בגלל שקנו לי מעיל חדש ומהמם,

אבל גם בגלל שארץ ישראל צריכה השנה גשם יותר מאי-פעם,ואני מאושרת שהוא יורד לא משנה מה אני עושה.

כיודע או לא ידוע לכולם,בכמה שנים האחרונות הגשם והחורף באים הרבה יותר מאוחר,ובכמויות הרבה פחות גדולות.

זה הגיע למצב כזה שהגיע חודש דצמבר והיה ימים של שמש.

שמש!בדצמבר!

(אני לא סופרת לועזי,ואני ממש גרועה בזה,אבל אני שומרת ספירה כדי לדעת מתי יוצא ארץ האגדות 6 בעיברית:אתם לא תאמינו כמה זמן דוחים אותו...וזה מחרפן אותי!!)

בכל מקרה,השנה נראה לי שאני שמה לב למצב הגשם בארץ הרבה יותר ממקודם.

קודם כל,כי אני ממש אוהבת ורוצה גשם:אני אוהבת את הרעש,את המראה (אפילו שקשה לראות מהנוף בחלון שלי את הטיפות),אבל אני גם ממש אוהבת להסתכל על השלולית בשטח אדמה בנוף בחלוני ולראות שיש שם טיפות.

שנית כל,השנה אני החלטתי להתפלל כמה שאני רק יכולה כדי שהוא יגיע.

ולא רק זה:

אני מוכנה לוותר על די הרבה דברים שלי כדי שהוא יבוא.

וזה לא סתם דברים שאני אומרת,זה קורה:

ביום שתיארתי קודם,שהגעתי לאולפנית אחריי שירד עליי כל הדרך גשם,כשהגעתי לאולפנית הגשם הפסיק.

אבל,במקום להיות כמו בן-אדם נורמלי (רגע,אנשים נורמלים מפחידים אותי...אז למה להיות כמוהם?לא חשוב,הבנתם אותי :-))

שמתעצבן על זה שירד עליו גשם כל הדרך וכשהוא מגיע ליעדו הגשם מפסיק סוף סוף,אני הגעתי לאולפנית,ואפילו שאיחרתי והמורה כבר הגיעה,אמרתי לכל מי שהיה מוכן לשמוע רק "בוקר" במקום "בוקר טוב". (בימים שבהם אני לא מאחרת,אני עושה טקס קבוע של בוקר טוב ענק בכניסה לכיתה,ובוקר טוב קטן לכל אחת מחברותיי או מכרותיי בכיתה.טוב,משתדלת את כולן,או אלה שאני נתקלת בהן... :-))

בכל מקרה,ביקשתי שישאלו אותי למה אני אומרת רק "בוקר",וכשהם שאלו,אמרתי שזה בוקר רע כי הגשם הפסיק.

באמת!

אני ממש לא שמחה כשהגשם מפסיק,אבל כשהוא מתחיל,כדאי לכם להיות לידי,כי אני אחייך כמו פינקי פאי ואהיה על גג העולם (עם הלשון בחוץ!)

*אגב,פינקי פאי היא דמות נורא אופטימית בסדרה שלי,שלא מפסיקה לחייך ולשמוח,והיא נהפכה לאחרונה לעוד אחד מהאנשים הרבים שאני מקבלת מהם השראה לשמחה.והסוגריים,הם כי יצא שיר לא מזמן של סטטיק ובן אל שנקרא "נמסטה",ויש שורה שהם אומרים "כשאני על גג העולם עם הלשון בחוץ" אז לא יכולתי להתאפק :-)*

בכל מקרה,אני ממש אוהבת את הגשם,ואני שמחה שסוף סוף הקב"ה פותח את שערי שמיים ומוריד עלינו גשם,

כי זה ממש העונה האהובה עליי (אפילו שכולן הן האהובות עליי,אבל זאת במיוחד),וגם כי ארץ ישראל ממש זקוקה לזה,

וכשאני מבקשת מה' שירד גשם,וזה באמת קורה,(טוב,לפחות בזמן האחרון),זה עוזר לי להיזכר שאכפת לו ממני,ושבעזרת התפילה הקטנה שלי,אני יכולה לעשות שינוי לטובה למען ארץ ישראל. :-)

אוהבת המון *נכון שהיה פוסט מעניין?*

תכתבי לי בתגובות איזה עונה היא העונה האהובה עליכם,ובבקשה ספרו לי אם גם אתם לוקחים עליכם להתפלל או לנסות לכוון בתפילה ליותר גשם השנה,ובכללי תמיד.

אוהבת!

עוד פוסטים בקרוב!

תמר.

:-)

נ"ב:
אשתדל לצלם לכם תמונה של המעיל חורף החדש המהמם שלי לפוסט הבא :-)

מופע הקורסים התשע"ח

בס"ד
שלום לכולם!!
מופע הקורסים האחרון שלי הנו השנה!
והוא כבר עבר...
טוב,לא כולו: יש לי עוד מופע במחצית ב'!
אבל למחצית הזאת היה היומיים-מופע:
#והיה_פשוט_מדהים!

למופע קראו: מין הקצה אל הקצה
זה מתוך השיר "עניין של זמן". 
מי שלא הבין,זה מין כותרת מתוחכמת.
כמו זאת של שנה שעברה: של שנה שעברה היה "לכל אחד יש זכות לחלום".
זה היה יותר מובן,אבל גם של השנה די מובן,וקשור,ברגע שיודעים מה הנושא.

הנושא של השנה היה (תופים): גיל ההתבגרות.

אומנם,שנה שעברה אמרתי שאני אלך לתאטרון,אבל השנה החליפו את המורה למחול,והשנה זאת כבר לא דנה,אלא רוית,שהיא לא רק המורה שלי למחול,אלא גם למדה באולפנית,ועכשיו היא באולפנית כמדריכה (כמו שאר המדריכות)אבל לא כשירות לאומי אלא מדריכה בשכר.
(היא בת 20,למעוניינים לדעת.)
היא מורה מדהימה: היא למדה גם מחול מודרני,אבל הקריאה האמיתית שלה הוא להיפ-הופ: ממש כמוני!

אבל רגע נעזוב את רוית,ונחזור למופע!

השתדלתי לצלם כמיטב יכולתי... לא נורא,גם זה די טוב :-)

בכל מקרה,חזרה לעניינינו:
השנה היה הרבה שירים יפים שבוצעו ע"י קורס מוזיקה מכל השכבות שמשתתפות במופע,שהן מכיתות ז' עד ט':
שירים כמו "אני לא רוצה להתבגר","מילים פוגעות" מהפסטיגל שנה שעברה,
שיר לייב של השיר "סופות", וגם "אני יכול לעוף",ועוד רבים אחרים.

קורס תאטרון עשה כל מיני דברים,וכל השכבות במופע עשו כל מיני קטעים שונים וייחודיים:
קטע של ריב אמא ובת,קטע של שיימינג לילדה,קטע שדומה לסרט "הנחשול" (או "הגל" לחלקכם),וגם קטע שבו הבנות מתלוננות,ובאה פיה ונותנת להן את מה שהן ביקשו,אבל הן מתחרטות ורוצות לחזור להיות נערות רגילות.

וקורס מחול,הקורס שלי,ביצע גם הוא כל מיני דברים מאוד יפים:
היה הכי הרבה פחות נוכחות שלנו במופע,אבל זה בגלל שאין לשכבה שלי,ובכללי לנו,כל כך הרבה בנות כמו לשאר הקורסים.
את האמת?
בשכבה שלי רק אני ועוד 3 בנות בקורס מחול!
אבל הרבה חברות שלי מקנאות בי (קצת),כי הן היו רוצות קבוצות קטנות,כי שלהן גדולות,ובקבוצה קטנה רואים אותך יותר.
איזה חברות מדהימות יש לי:
לא חשבתי עד זה קודם כך,ועכשיו,אני שמחה על זה. :-)
בכל מקרה,שכבה ז' היו הכי הרבה בנות במחול,בכיתות ח' היה חצי מהכמות,ואצלנו,טוב,יש רק ארבע כולל אני.
אבל שכבות ז' ו-ח' כל אחת קיבלה רק ריקוד אחד, חוץ ממישהי מוכשרת במיוחד במחול מודרני,שכל שנה מקבלת סולו.

אבל לי יצא להופיע פעמיים:
פעם אחת בריקוד שלי ושל עוד חברתי לכיתה,נקרא לה שונטל,
ופעם אחת כל השכבה (אני ועוד 3 בנות),בריקוד שרוית בנתה לנו.

השיר שאני ושונטל רקדנו לו היה שיר של זמרת בשם נרקיס,עם שיר שנקרא "ענני":אני ערכתי את המוזיקה,וגמרנו אותו בדקה וארבעים שלו,וערכתי אותו כך שהוא יגמר ויצא החוצה לאט לאט בהתמעטות השיר.
(כן,אני עורכת מוזיקה,אני עושה רימקסים ומאשאפים ומלמדת את עצמי. זה לא משהו ממש מדהים,ואני רק עושה את זה כמה שבועות,אבל זה ממש כיף :-)
שונטל ואני בנינו את הריקוד ביחד,והיא בחרה את השיר,ובעוד אני איבדתי תקווה לעוד ריקוד במופע,היא,ממש כמה ימים לפניי המופע,השיגה מרוית ומעדי מדמוני (הרכזת החברתית שלנו),אישור להופיע עם ריקוד,בחרה את השיר,ותוך יום הריקוד היה מוכן.
הוא יצא מהמם,אני שמחה שיצא לי לרקוד אותו איתה. כי ממילא לי ולה היה קשה לקבל את זה שנרקוד רק בריקוד אחד,וזה כמעט הפעם האחרונה שלנו,והשנה האחרונה שלנו,ואני ממש נהניתי :-)

זה כמה תמונות סטילס...
הסרטון  של הריקוד הוא כאן:

לצערי,אין ברשותי עדיין את הסרטון של ארבעתנו,אבל בקרוב אשתדל להשיג את זה: פשוט כי חברה שלי צילמה אותו,אבל לא ממש יכולה לשלוח לי כרגע...
אבל כשאקבל אותו,אצרף אותו,ואשלח לכם מחדש :-)

אגב,למופעים עשינו צמות שורש:טוב,לא אני,אני ממש גרועה בצמות:
אבל חברה עשתה לי.
נכון שזה מהמם לי?

 2 התמונות אחריו הם כבר לא הממופע,אבל רואים יותר ברור שממש מהמם לי צמות שורש: באמת! אפילו חביב חושב שצריך ללמד מישהו מהמשפחה איך עושים את זה,כי זה צריך להיות תסרוקת יותר קבועה אצלי.
אני מסכימה מאוד.
:-)

רגע,אני זזים שוב מהנושא: :-)) אז נחזור אליו:
 כידוע, יש גם עוד קורסים באולפנית,ואני לא אשכח להזכיר אותם:
קורס קרמיקה גם ממש השקיעו לאורך המחצית האחרונה:
המורה שלהם כל מופע עושה תערוכה של העבודות של הבנות,וגם השנה עשתה אותו הדבר. תמיד היו לי חברות שהיו בקורס קרמיקה,אז תמיד הייתי מסתכלת,ומגיע להם מחיאות כפיים,כי תאמינו לי כשאני אומרת שזה מהמם :-)
וגם,לכל שכבה שנהיית שכבה ט' נוסף עוד קורס לרשימה:
קורס יזמים צעירים.
הם פועלים רק שנה אחת,אבל המטרה שלהם היא לאסוף כסף בעזרת מכירות,ובסוף השנה ליצור מוצר חדש ומיוחד,וגם ללכת לכנסים ותחרות שנתית של כל הקבוצות יזמים צעירים בעיר,וללמוד על מכירות ושיווק.
והם ממש השקיעו והפציצו גם הפעם:
כל הזמן הם עושים מכירות,הם כבר עשו שם,הוציאו חולצה,ועשו מלא מכירות,וגם הפעם,בשני ימי המופע,הם הגיעו עם פיצות ומשקות למכור לכולם.
לפחות חצי או רבע מהשכבה הלכה לקורס הזה,ויש לי חברות שם משני הכיתות,ואני גאה בהן מאוד על כל המאמץ שהן משקיעות בדבר הזה.
מחיאות כפיים גם להן :-)

ומה שממש מגניב הוא,שקורס קרמיקה הכין לכל המופיעות בכיתה צופר!
היה כתוב כזה שורה מהשיר הראשי,ממנו בא הכותרת.
מהשיר עניין של זמן.
במקום לכתוב "אתה עוד תגלה את העולם" ואת המשך הפיזמון,
הן כתבו:
"את עוד תגלי את החתן, אם תרצי או לא תרצי,
יש עוד זמן להשתנות,מין הקצה אל הקצה!"
איזה כיתה בלח"ית (בחורות לחוצות חתונה) יש לי...
ממש גאווה בליבי! (למי שלא יודע,אני גם די בלח"ית,בעיקר בקרב חברותיי וכיתתי... :-))

ושי,המדריכה של השכבה השנה,כתבה לנו צופר,ואחריי המופע הודעה מהממת,ומלא אנשים הריעו לנו,ושיבחו אותנו ונתנו לנו מחמאות,
שזה היה מופע פשוט מוצלח,וכל פעם שראיתי אותו,בין עם בחזרות ובין עם במופע,בין הקטעים שלי,זה כל פעם מרגש אותי מחדש:
ובעוד בנות אחרות רצו כבר לגמור עם זה,אני כל יום רציתי שוב:
ככה אני :-)
טוב,זה הכל להיום,חברה.
אוהבת!
עוד פוסטים בדרך!
ואל תשכחו לכתוב לי אם אהבתם את הריקודים,ואם הייתם שם,אז את המופע!
תמר :-)

מסע הנני סבע''ח התשע''ח

בס''ד

שלום לכולם!
אני ממש מצטערת שאני לא העליתי פוסטים חדשים לאחרונה:
פשוט לא הספקתי!
אז... סליחה :-)

בכל מקרה,אני ממש מתפוצצת לספר לכם על המסע שהיה לי ולשבט שלי לא מזמן:
מסע הנני! זה מסע שהשבט החדש עושה בסביבות חנוכה,יחד עם השבט החדש בכל שאר הארץ.
אנחנו לאיזור בקעת הירדן: שם היינו ביום הראשון.

היום הראשון
באותו יום היה יום שני בשבוע: ובערב לפניי,בשעה 9 בערך,המדריכים הודיעו שכל החניכים צריכים להתייצב בסניף בשעה 5 לפנות בוקר,בלי איחורים,ולא מחכים לאף אחד!
אבל יצא שבמקום לחכות למישהו,אנחנו חיכינו לאוטובוס... כמעט שעה שלמה!
הזוי,נכון?
רק אצלנו זה יכול לקרות.זה למה אני מתה עלינו :-) 
נסענו משהו כמו שעה וחצי,ועל הדרך אספנו כמה סניפים,וגם בדרך לשומרון (זה היה בדרך למסלול של היום הראשון),עברנו ליד ישוב שנקרא תפוח,והמדריכה שלי הייתה כזה: "היי,אתמול בערב הייתי כאן!"כן,התנהגות טיפוסית למדריכה שלי :-)

בכל מקרה,ביום הראשון טיילנו בבקעת הירדן,במסלול שנקרא מעלה אפרים,והמקום די דומה להרים בטיול השנתי: חוץ מהמבנה של ההרים,והמיקום הגאוגרפי הקיצוני השונה וכל זה...
המסלול היה די קליל,אבל לא קשה כמו המסלול בטיול השנתי,אבל היו בו כמה מכשולים מאוד דומים לסגנון של אלה בטיול השנתי.
אבל בדומה לטיול השנתי,אני ממש דילגתי מעל האבנים,ואפילו עם החלקתי,לא פחדתי למות (אפילו שביום השני כן פחדתי),וישר חזרתי לדלג על האבנים.

בשעה 12 בערך עד השעה 2 נשארנו במקום,קצת מצטלמים וחלק משחקים בבקבוק,ומ1 וחצי בערך עד 2 וחצי רוב חברותיי ואני נחו מול השמש,ויצא שאני נמנמתי באמת,כשהשאר היו ערניות!
ובדרך כלל,אני לא ישנה בצהריים: כאילו,אף פעם,ובשום מקום:
אז העובדה שישנתי שם,הייתה ממש מוזרה בשבילי.
אה,וגם,צילמנו מלא תמונות יפות איתי ועם חברות.
אבל,בגלל שהן לא רוצות,אתן רק תמונות ותמונה עם המדריכה שלי:

אגב,זוכרים שבכמה מסעות האחרונים,חברה שלנו לשבט כל הזמן התייבשה?
אז אפילו שהמדריכים ניסו למנוע את זה לפניי שצצה הבעיה (וגם אנחנו ניסינו),
בכל זאת באה חובשת בהפסקה הגדולה של היום הראשון,והכריחה אותה לאכול.
וככה ההרמת רגליים להזרמת הדם לראש שלה,בדרך חזור לחדרה מהמסלול נהפכו לשגרה בעינינו,וסירובה לשתות או לאכול ממש רגיל אצלנו.
אבל,להצלחתנו נגיד שהפעם בא החובש רק פעם אחת,ושאר הזמן היא הייתה ממש סבבה.
יש שיפור: עוד נגיע לשם :-/

ממש לקראת סוף המסלול,וראינו את המחנה באופק,חשבתי על 3 דברים:
-ממש לידינו היה מין כביש למירוצי מכוניות,ואני ממש אהבתי את זה,כי נזכרתי בסרט המשפחה האהוב שלי ושל חביב "מכוניות".

-היה ענן עשן שראיתי מרחוק לאורך כל המסלול,שממש נשאר כתעלומה בעיני עד עכשיו.

-האוטובוסים,מרחוק,היו נראים לי כמו שורות ארוכות של שירותים כימיים.

וואו,ממש מה שנקרא: הזוית מחנה: רק למישהו מהשבט שלי דבר כזה יכול לקרות :-)

בערב,במחנה שנקרא אנדרטת הבקעה,היה כינוס במין במה שכבר קבועה באתר המחנה,ועליה הכריזו הכרזות ערב וכל זה,הדליקו חנוכייה גדולה,כמה רבנים דיברו,ואז,היה הרקדה מטורפת,שהבנות בשבט שלי וויתרו אחריי שראו שאין אף אחת כמעט בעזרת בנות המאולתרת,אבל היה כיף לראות שהבנים נהנים לרקוד על הבמה :-)

בערב,גם התברר שתיקים של כמה בנות נאבדו,ויחד איתם החולצות של השבט.

הם היו באוטובוס,אבל הנהג הלך הביתה,ולא היה שום דרך לפתוח אותו,אז רכז קנה לבנות כירבוליות ומשחות שיניים וכל זה,וגם מזרקי סוכרת לאחת החברות שלי בשווי של 600 ש"ח!

וואו,רק בשבט שלי דבר כזה יכול לקרות.

בערב ישבנו ביחד ברחבה הגדולה,דיברנו,אכלנו,רצנו להשיג תה,וכמובן,הצטלמנו.

(אם תהיתם,יש למדריך שלי מצלמה מקצועית ממש,שאותה הוא מביא לכל טיול,ככה שיש אחר כך הרבה תמונות שבט. במחנה הרא"ה היה משהו כמו אלף!רק בשבט שלי יש דברים כאלה: השבט.הכי.טוב.EVER!!)
:-)

וכמובן,צילמנו מלא תמונות:

אגב,זה אני והמדריך שלי,שושן.
הוא זה שמצלם כל מסע מלא תמונות במצלמה המקצועית שלו.
בסוף אשים כמה תמונות נוף שהוא צילם:
במילה אחת: "מהמם!" :-)

היום השני

ביום השני,במקום לקום ב6 בבוקר כמו כולם,נשארנו לישון ונשארנו אחרונים כדי לחפש את התיקים של הבנות שנאבד להן התיק.

אפילו שלכולנו היה ברור שהן באוטובוס,אתם לא תראו אותנו מתנגדים להישאר אחרונים. טוב,בסוף לא יצאנו אחרונים,אבל נשארנו לישון מלא בלי שאף רכזת תעיר אותנו. :-)

באמת,הייתם צריכים לראות איזה סיי דפקנו לאיזה רכז שניסה להקים אותנו למסלול...אדיר!

המסלול שלנו ביום השני היה מהמחנה עד לסרטנה ומעלה הנערים:

4 מילים:

מסלול_סופר_קשה_ומעצבן!!

כל הזמן אמרנו על העלייה הבאה (או הירידה בשביל צר כל כך שאפשר למות)שאין מצב שנעשה אותו,אבל בסוף עשינו הכל,ואפילו עשינו חלק קשה שלחלק מהסניפים האחרים וויתרו כי הם באו מאוחר!!

חלק מהמסלול,שהיה ירידת הר עם אבנים קשים וכביש חשוך ופתלתל עשינו בחושך מוחלט,ובלי הרבה כוח או סבלנות או סבולת ליותר ממה שכבר עשינו.

בעיקרון,זה היה רק 18 קילומטר,מה שביום רגיל היה קלול עלינו,אבל זה היה מסלול ממש אתגרי,עם עליות וירידות שאי אפשר לתאר אפילו!

(2 תמונות על הרקע של הנוף שנשקף מראש ההר האחרון ביום השני,רגע לפניי הירידה הקשה,שחלקה נעשית בחושך,ואחריה היה כביש ארוך.נכון שאני נראית סבבה?כי זה היה לפניי הירידה:איזה יופי שצילמו אותי רגע לפניי שהבנתי מה מצפה לי לרדת:אם הייתי יודעת,הייתי כנראה עם פרצוף מפוחד :-))

חלק ממנו,עשינו בכלל בחושך!
אבל,כולנו סוף סוף גמרנו את המסלול,והכל בא אל מקומו בשלום.
טוב,רוב הדברים:
ברצינות,כולנו כמעט מתנו בירידה המפחידה:
בחושך!!
כאילו,חווית טרום מוות חס וחלילה חס ושלום.
אם זה היה מפחיד,אני כבר עכשיו מצטערת על מה הבנים יעברו במחנה סיירים ביום שבו הם מטפסים את "הר המוות"....
אוי וואי!

אבל לא משנה מה יבוא או מה יהיה,נעשה את זה ביחד,כשבט.
#השבט_הכי_טוב EVER :-)

טוב,זה הכל לבינתיים.
סליחה שלא היו הרבה תמונות,אבל לא היו יותר מדי תמונות שלי לבד,אלא יותר של כולם,ואנחנו כבר יודעים שרוב השבט מתנגד להופיע בבלוג...
אבל לא נורא,זה בכל זאת משהו. :-)
אוהבת!
עוד פוסטים בדרך!
תמר :-)