בס''ד
שלום לכולם!
אני ממש מצטערת שאני לא העליתי פוסטים חדשים לאחרונה:
פשוט לא הספקתי!
אז... סליחה :-)
בכל מקרה,אני ממש מתפוצצת לספר לכם על המסע שהיה לי ולשבט שלי לא מזמן:
מסע הנני! זה מסע שהשבט החדש עושה בסביבות חנוכה,יחד עם השבט החדש בכל שאר הארץ.
אנחנו לאיזור בקעת הירדן: שם היינו ביום הראשון.
היום הראשון
באותו יום היה יום שני בשבוע: ובערב לפניי,בשעה 9 בערך,המדריכים הודיעו שכל החניכים צריכים להתייצב בסניף בשעה 5 לפנות בוקר,בלי איחורים,ולא מחכים לאף אחד!
אבל יצא שבמקום לחכות למישהו,אנחנו חיכינו לאוטובוס... כמעט שעה שלמה!
הזוי,נכון?
רק אצלנו זה יכול לקרות.זה למה אני מתה עלינו :-)
נסענו משהו כמו שעה וחצי,ועל הדרך אספנו כמה סניפים,וגם בדרך לשומרון (זה היה בדרך למסלול של היום הראשון),עברנו ליד ישוב שנקרא תפוח,והמדריכה שלי הייתה כזה: "היי,אתמול בערב הייתי כאן!"כן,התנהגות טיפוסית למדריכה שלי :-)
בכל מקרה,ביום הראשון טיילנו בבקעת הירדן,במסלול שנקרא מעלה אפרים,והמקום די דומה להרים בטיול השנתי: חוץ מהמבנה של ההרים,והמיקום הגאוגרפי הקיצוני השונה וכל זה...
המסלול היה די קליל,אבל לא קשה כמו המסלול בטיול השנתי,אבל היו בו כמה מכשולים מאוד דומים לסגנון של אלה בטיול השנתי.
אבל בדומה לטיול השנתי,אני ממש דילגתי מעל האבנים,ואפילו עם החלקתי,לא פחדתי למות (אפילו שביום השני כן פחדתי),וישר חזרתי לדלג על האבנים.
בשעה 12 בערך עד השעה 2 נשארנו במקום,קצת מצטלמים וחלק משחקים בבקבוק,ומ1 וחצי בערך עד 2 וחצי רוב חברותיי ואני נחו מול השמש,ויצא שאני נמנמתי באמת,כשהשאר היו ערניות!
ובדרך כלל,אני לא ישנה בצהריים: כאילו,אף פעם,ובשום מקום:
אז העובדה שישנתי שם,הייתה ממש מוזרה בשבילי.
אה,וגם,צילמנו מלא תמונות יפות איתי ועם חברות.
אבל,בגלל שהן לא רוצות,אתן רק תמונות ותמונה עם המדריכה שלי:
אגב,זוכרים שבכמה מסעות האחרונים,חברה שלנו לשבט כל הזמן התייבשה?
אז אפילו שהמדריכים ניסו למנוע את זה לפניי שצצה הבעיה (וגם אנחנו ניסינו),
בכל זאת באה חובשת בהפסקה הגדולה של היום הראשון,והכריחה אותה לאכול.
וככה ההרמת רגליים להזרמת הדם לראש שלה,בדרך חזור לחדרה מהמסלול נהפכו לשגרה בעינינו,וסירובה לשתות או לאכול ממש רגיל אצלנו.
אבל,להצלחתנו נגיד שהפעם בא החובש רק פעם אחת,ושאר הזמן היא הייתה ממש סבבה.
יש שיפור: עוד נגיע לשם :-/
ממש לקראת סוף המסלול,וראינו את המחנה באופק,חשבתי על 3 דברים:
-ממש לידינו היה מין כביש למירוצי מכוניות,ואני ממש אהבתי את זה,כי נזכרתי בסרט המשפחה האהוב שלי ושל חביב "מכוניות".
(2 תמונות על הרקע של הנוף שנשקף מראש ההר האחרון ביום השני,רגע לפניי הירידה הקשה,שחלקה נעשית בחושך,ואחריה היה כביש ארוך.נכון שאני נראית סבבה?כי זה היה לפניי הירידה:איזה יופי שצילמו אותי רגע לפניי שהבנתי מה מצפה לי לרדת:אם הייתי יודעת,הייתי כנראה עם פרצוף מפוחד :-))
שלום לכולם!
אני ממש מצטערת שאני לא העליתי פוסטים חדשים לאחרונה:
פשוט לא הספקתי!
אז... סליחה :-)
בכל מקרה,אני ממש מתפוצצת לספר לכם על המסע שהיה לי ולשבט שלי לא מזמן:
מסע הנני! זה מסע שהשבט החדש עושה בסביבות חנוכה,יחד עם השבט החדש בכל שאר הארץ.
אנחנו לאיזור בקעת הירדן: שם היינו ביום הראשון.
היום הראשון
באותו יום היה יום שני בשבוע: ובערב לפניי,בשעה 9 בערך,המדריכים הודיעו שכל החניכים צריכים להתייצב בסניף בשעה 5 לפנות בוקר,בלי איחורים,ולא מחכים לאף אחד!
אבל יצא שבמקום לחכות למישהו,אנחנו חיכינו לאוטובוס... כמעט שעה שלמה!
הזוי,נכון?
רק אצלנו זה יכול לקרות.זה למה אני מתה עלינו :-)
נסענו משהו כמו שעה וחצי,ועל הדרך אספנו כמה סניפים,וגם בדרך לשומרון (זה היה בדרך למסלול של היום הראשון),עברנו ליד ישוב שנקרא תפוח,והמדריכה שלי הייתה כזה: "היי,אתמול בערב הייתי כאן!"כן,התנהגות טיפוסית למדריכה שלי :-)
בכל מקרה,ביום הראשון טיילנו בבקעת הירדן,במסלול שנקרא מעלה אפרים,והמקום די דומה להרים בטיול השנתי: חוץ מהמבנה של ההרים,והמיקום הגאוגרפי הקיצוני השונה וכל זה...
המסלול היה די קליל,אבל לא קשה כמו המסלול בטיול השנתי,אבל היו בו כמה מכשולים מאוד דומים לסגנון של אלה בטיול השנתי.
אבל בדומה לטיול השנתי,אני ממש דילגתי מעל האבנים,ואפילו עם החלקתי,לא פחדתי למות (אפילו שביום השני כן פחדתי),וישר חזרתי לדלג על האבנים.
בשעה 12 בערך עד השעה 2 נשארנו במקום,קצת מצטלמים וחלק משחקים בבקבוק,ומ1 וחצי בערך עד 2 וחצי רוב חברותיי ואני נחו מול השמש,ויצא שאני נמנמתי באמת,כשהשאר היו ערניות!
ובדרך כלל,אני לא ישנה בצהריים: כאילו,אף פעם,ובשום מקום:
אז העובדה שישנתי שם,הייתה ממש מוזרה בשבילי.
אה,וגם,צילמנו מלא תמונות יפות איתי ועם חברות.
אבל,בגלל שהן לא רוצות,אתן רק תמונות ותמונה עם המדריכה שלי:
אגב,זוכרים שבכמה מסעות האחרונים,חברה שלנו לשבט כל הזמן התייבשה?
אז אפילו שהמדריכים ניסו למנוע את זה לפניי שצצה הבעיה (וגם אנחנו ניסינו),
בכל זאת באה חובשת בהפסקה הגדולה של היום הראשון,והכריחה אותה לאכול.
וככה ההרמת רגליים להזרמת הדם לראש שלה,בדרך חזור לחדרה מהמסלול נהפכו לשגרה בעינינו,וסירובה לשתות או לאכול ממש רגיל אצלנו.
אבל,להצלחתנו נגיד שהפעם בא החובש רק פעם אחת,ושאר הזמן היא הייתה ממש סבבה.
יש שיפור: עוד נגיע לשם :-/
ממש לקראת סוף המסלול,וראינו את המחנה באופק,חשבתי על 3 דברים:
-ממש לידינו היה מין כביש למירוצי מכוניות,ואני ממש אהבתי את זה,כי נזכרתי בסרט המשפחה האהוב שלי ושל חביב "מכוניות".
-היה ענן עשן שראיתי מרחוק לאורך כל המסלול,שממש נשאר כתעלומה בעיני עד עכשיו.
-האוטובוסים,מרחוק,היו נראים לי כמו שורות ארוכות של שירותים כימיים.
וואו,ממש מה שנקרא: הזוית מחנה: רק למישהו מהשבט שלי דבר כזה יכול לקרות :-)
בערב,במחנה שנקרא אנדרטת הבקעה,היה כינוס במין במה שכבר קבועה באתר המחנה,ועליה הכריזו הכרזות ערב וכל זה,הדליקו חנוכייה גדולה,כמה רבנים דיברו,ואז,היה הרקדה מטורפת,שהבנות בשבט שלי וויתרו אחריי שראו שאין אף אחת כמעט בעזרת בנות המאולתרת,אבל היה כיף לראות שהבנים נהנים לרקוד על הבמה :-)
בערב,גם התברר שתיקים של כמה בנות נאבדו,ויחד איתם החולצות של השבט.
הם היו באוטובוס,אבל הנהג הלך הביתה,ולא היה שום דרך לפתוח אותו,אז רכז קנה לבנות כירבוליות ומשחות שיניים וכל זה,וגם מזרקי סוכרת לאחת החברות שלי בשווי של 600 ש"ח!
וואו,רק בשבט שלי דבר כזה יכול לקרות.
בערב ישבנו ביחד ברחבה הגדולה,דיברנו,אכלנו,רצנו להשיג תה,וכמובן,הצטלמנו.
(אם תהיתם,יש למדריך שלי מצלמה מקצועית ממש,שאותה הוא מביא לכל טיול,ככה שיש אחר כך הרבה תמונות שבט. במחנה הרא"ה היה משהו כמו אלף!רק בשבט שלי יש דברים כאלה: השבט.הכי.טוב.EVER!!)
:-)
וכמובן,צילמנו מלא תמונות:
אגב,זה אני והמדריך שלי,שושן.
הוא זה שמצלם כל מסע מלא תמונות במצלמה המקצועית שלו.
בסוף אשים כמה תמונות נוף שהוא צילם:
במילה אחת: "מהמם!" :-)
:-)
וכמובן,צילמנו מלא תמונות:
הוא זה שמצלם כל מסע מלא תמונות במצלמה המקצועית שלו.
בסוף אשים כמה תמונות נוף שהוא צילם:
במילה אחת: "מהמם!" :-)
היום השני
ביום השני,במקום לקום ב6 בבוקר כמו כולם,נשארנו לישון ונשארנו אחרונים כדי לחפש את התיקים של הבנות שנאבד להן התיק.
אפילו שלכולנו היה ברור שהן באוטובוס,אתם לא תראו אותנו מתנגדים להישאר אחרונים. טוב,בסוף לא יצאנו אחרונים,אבל נשארנו לישון מלא בלי שאף רכזת תעיר אותנו. :-)
באמת,הייתם צריכים לראות איזה סיי דפקנו לאיזה רכז שניסה להקים אותנו למסלול...אדיר!
המסלול שלנו ביום השני היה מהמחנה עד לסרטנה ומעלה הנערים:
4 מילים:
מסלול_סופר_קשה_ומעצבן!!
כל הזמן אמרנו על העלייה הבאה (או הירידה בשביל צר כל כך שאפשר למות)שאין מצב שנעשה אותו,אבל בסוף עשינו הכל,ואפילו עשינו חלק קשה שלחלק מהסניפים האחרים וויתרו כי הם באו מאוחר!!
חלק מהמסלול,שהיה ירידת הר עם אבנים קשים וכביש חשוך ופתלתל עשינו בחושך מוחלט,ובלי הרבה כוח או סבלנות או סבולת ליותר ממה שכבר עשינו.
בעיקרון,זה היה רק 18 קילומטר,מה שביום רגיל היה קלול עלינו,אבל זה היה מסלול ממש אתגרי,עם עליות וירידות שאי אפשר לתאר אפילו!
חלק ממנו,עשינו בכלל בחושך!
אבל,כולנו סוף סוף גמרנו את המסלול,והכל בא אל מקומו בשלום.
טוב,רוב הדברים:
ברצינות,כולנו כמעט מתנו בירידה המפחידה:
בחושך!!
כאילו,חווית טרום מוות חס וחלילה חס ושלום.
אם זה היה מפחיד,אני כבר עכשיו מצטערת על מה הבנים יעברו במחנה סיירים ביום שבו הם מטפסים את "הר המוות"....
אוי וואי!
אבל לא משנה מה יבוא או מה יהיה,נעשה את זה ביחד,כשבט.
#השבט_הכי_טוב EVER :-)
טוב,זה הכל לבינתיים.
סליחה שלא היו הרבה תמונות,אבל לא היו יותר מדי תמונות שלי לבד,אלא יותר של כולם,ואנחנו כבר יודעים שרוב השבט מתנגד להופיע בבלוג...
אבל לא נורא,זה בכל זאת משהו. :-)
אוהבת!
עוד פוסטים בדרך!
תמר :-)
אבל,כולנו סוף סוף גמרנו את המסלול,והכל בא אל מקומו בשלום.
טוב,רוב הדברים:
ברצינות,כולנו כמעט מתנו בירידה המפחידה:
בחושך!!
כאילו,חווית טרום מוות חס וחלילה חס ושלום.
אם זה היה מפחיד,אני כבר עכשיו מצטערת על מה הבנים יעברו במחנה סיירים ביום שבו הם מטפסים את "הר המוות"....
אוי וואי!
אבל לא משנה מה יבוא או מה יהיה,נעשה את זה ביחד,כשבט.
#השבט_הכי_טוב EVER :-)
טוב,זה הכל לבינתיים.
סליחה שלא היו הרבה תמונות,אבל לא היו יותר מדי תמונות שלי לבד,אלא יותר של כולם,ואנחנו כבר יודעים שרוב השבט מתנגד להופיע בבלוג...
אבל לא נורא,זה בכל זאת משהו. :-)
אוהבת!
עוד פוסטים בדרך!
תמר :-)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה